הדובי שלי ללא שם,
מחבקת אותו, מאמצת אל ליבי
כמו התינוק שחסר לי.
ואולי אני משוגעת
אולי גם צריכה אשפוז
למחשבות המתרוצצות בראש הכואב.
אך לא אכפת לי, אאמץ אותו לליבי, ארגיש אותו בחיבוקי
כמו התינוק, התינוק שיהיה לי...
ואם אהיה אמיתית,
לעיתים אני רוצה להיות הדובי
שמחבקים ומאמצים אל הלב.
כן, גם אני זקוקה לאהבה.
וכל כך קשה לי שאני זקוקה לזה,
בשביל מה? למה אני צריכה חיבוק, מגע?
מה אי אפשר להסתדר בלי זה?
האמת, תינוק שלא מקבל מגע ואהבה הוא ימות, עשו מחקרים על כך...
ובכל זאת איני תינוקת, אך מרגישה את כאב הגוף מהחסר היומיומי,שעה אחר שעה, דקה אחר דקה.
;){kind=link}