בוקר אב, אני בשקט,
רוצה להיות במציאות שותקת.
מדברת בתוכי אהבות ישנות של סגידה.
זו תחושת החמצה של תמוז,
מדלגת לאלול.
מביטה אל סוף שנה,
מראשית עד אחריתה.
צופה אל הרצפה במבט כחול,
תהומות הומים בתוך לב סגור.
לעיתים רציתי לרוץ ורק צעדתי,
אחד, אחד, שתיים, שתיים.
היית חלום ועכשיו מציאות,
גאולה בראשית, בריאה חדשה.
בוקר אב, אני נושמת אל כרית,
מוח רושם מילים אל שיר חדש.
נשארו עוד תשעה
ואולי בעשירי ישועה?
;){kind=link}