פתאום עולות בי מחשבות, מי אני באמת?
אני אדם חי, נושם, נמצא, קיים, מרגיש, רוקד, צוחק,
אני לפעמים משוגעת, אוהבת להשתולל, ממש כמו ילדה.
וכמו ילדה, אני מאוד זקוקה לאהבה, חיבוק והכלה.
אני לא יכולה לומר על עצמי שאני רגועה, לא! ממש לא!
אני סוערת, אני אש, אני התפרצות הר געש שכל הלבה שבה נשארת בפנים ואינה מתפזרת החוצה, רק לפעמים, כשהודגשה הסאה...
אני חיה ואני חייבת להבין שאני צריכה חיים.
מה זה חיים? חיים בשבילי זה חופש, חופש לבחור לעשות רק מה שטוב לי.
לעבוד, ללמוד, להתפרנס בכוחות עצמי, לנסוע, להיות, ליהנות, ושוב לנסוע ולחזור מאוחר בלילה מבלי שאף אחד ידאג לי ולא אצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד.
אני לא יכולה שיאמרו לי מה לעשות, זה יכול להכעיס אותי מאוד ואשמור את כל הכעס בתוכי.
אני לא מראה כלפי חוץ את מה שבפנים, לכן אני בעיקר כועסת על עצמי.
ויש לי המון מה לומר ואני מרגישה כל הזמן,
מרגישה הכול בעוצמות חזקות.
ואני זקוקה, זקוקה להרבה מהחופש הזה, להרגיש את הטעם שלו, את הצבע, המרקם, לחוש שאני באמת עפה ולכן תמיד לא מספיק לי ואני רוצה עוד.
לא עוד כסף, לא עוד בגדים ולא עוד תמרוקים.
זקוקה לעוד חיים, חיים שהם רק שלי וחיים של שותפות, חיים זוגיים, חיים אימהיים.
זקוקה ל"אני שלי" נמצא וקיים וזקוקה להרגיש שרוצים בי,אבל באמת ולא רק כי אני "אחות רחמנייה".
אני לא מטפלת של אף אחד,אני גם לא מתקנת את העולם, אני רק רוצה טוב ושיהיה טוב ולפעמים מרוב שאני רוצה שיהיה טוב אני פוגעת בעצמי, אז די! מהיום גם אני חשובה ומגיע לי שיהיה לי טוב ושיעריכו אותי, קודם כל כי אני אדם, בריאה שה' ברא ואח"כ בזכות כל הטוב שה' נטע בי ובזכות מי שאני וזו לא גאווה! לראות את הטוב שבך. נכון, יש לי מה לתקן ואני יודעת ותמיד טוב לעשות חשבון נפש ומאזנים שנתיים, אך בסה"כ הכי חשוב ומה שה' רוצה זה שנאהב את עצמנו. אז די!אני אוהבת את עצמי ומגיע לי הטוב שביותר ובשביל זה צריך לעבוד, אז מה השלב הראשון? לדבר, לדבר ולדבר.
אני צריכה לדעת לדבר ולא לשתוק כשכואב.
ומותר, מותר, מותר לי לכעוס,שזה שלב שני, לא רק על עצמי, גם על ה', גם על העולם וגם על כל מי שקשה לי איתו. כעס זה חיבור, לא כועסים על מי שלא אוהבים.
ושלב שלישי הוא לדעת לקבל את עצמי בכל מצב, בעיקר בכאב, בנפילה ובקושי.
ושלב רביעי, לשמוח, להשתולל, לצחוק, להיות מי שאני באמת. כי אני זה מה שה' רוצה שאהיה, אני.
אז קבלו את האני הזה, כי זה מה שיש.