לפעמים אני טובעת בים המילים הדופקות במוחי,
פותחות דלת שכבר לא תיסגר,
שירים שאין להם סוף ובועות אוויר שלא מתפוצצות,
רק איברים רוקדים במחול מטורף כאבן נזרקת אל תוך אגם תכול.
ואני הכול, גם רוקדת, צועקת כאב ורוצה להיות במקסימום רצון ויכולת,
אין לעצב מקום, רק שמחה ושקט בלב מתאחה משברים שהיו...
ועדיין סדקים נשארו.
סותמת בדבק 2 שניות ישן.
היושן ניכר במראה הלב החרוט בקמטים בצבע לבן,
שדהה לאפור.
לו הייתי בכפור, לא הייתי מרגישה את "עזה כמוות אהבה"
שהייתה ונעלמה,
לא הייתי חשה בדמעות של עכשיו שאינן יודעות אם עצוב או שמח, אם לרקוד או לעצור את שטף האנרגיות, המאיימות על השקט הנכסף, במחשבה, בדיבור, במעשה.
רוצה להניח ראש ולדעת שאוכל לסמוך ולהיות אני,
ציפור סגולה.
;){kind=link}