ביער

צועדת בתוך יער עצום,

העצים מאיימים מעל ראשי בגובהם,

מביטה למעלה,

מאין יבוא עזרי,

ממשיכה לצעוד בתוך סבך העשב הלוחש סודות מן העבר.

כל עשב רוצה ללטוף את גופי כאילו לא היה הוא שלי.

מרחוק נשמעות צפצופי הציפורים, מבשרות שהגיעה כבר שעת בין ערביים.

ניתן לצפות בהן יורדות אל הקרקע הבוצית של היער, במקורן זרד ועוד זרד לבנות את קינן.

גם אני בניתי את ביתי מזרדים רבים והרוח לקחה אותו למקום אחר, אל בית אחר.

הטיול ביער מעייף את גופי, רוצה למצוא ספסל להניח את ראשי קמעה בתוך סבך היער הזה.

עוד מעט ותשקע השמש,מחר יהיה יום חדש ואוכל לבנות מהזרדים הנופלים בית אחר, גדול יותר.

ואקח גם זרדים חדשים לבית מחודש באורות המרצדים בצמרות העצים.

והבית הגדול הזה יהיה יציב מול רוחות היער, מול הבוץ הטובעני ומעוף הציפורים הבונות את קינן, פעם פה, פעם שם.

אני כבר הייתי שם,

עכשיו אני פה

מולך.

רוצה אחרת,

נושמת נשימה נקייה.

ויודעת שאני רוצה.

כל כך רוצה.

הציפורים עוד מצייצות, הייתי רוצה לצייץ איתן את בכיי, את כאבי, את שמחתי.

ושוב הרוח...

עכשיו מלטפת.

ושוב העצים...

עכשיו מקבלים.

מרימים אותי בענפיהם, מניחים אותי על עליהם כמנענעים תינוק בעריסה.

והבוץ?

הבוץ מתייבש מהשמש הזורחת ליום חדש, הספסל היטיב את שנתי ומולי ציפור מצייצת, מניחה זרד חדש בכף ידי הפתוחה, עכשיו נושמת אני נשימה ורוקדת את הציפור הזו שרוצה את בן זוגה.