בעולם הגדול הזה, אני לעיתים מרגישה כל כך קטנה.
מרגישה ילדה.
ילדה הרוצה להסתתר תחת סינרה של אימא.
וכמו כל ילדה זקוקה לחיבוק שיגן עליה.
זקוקה לדעת שהיא רצויה.
שאימא אוהבת אותה.
ובעולם הגדול יש אחד שהוא גם אבא וגם אימא ולעיתים מרגישים אותו חזק ולפעמים פחות.
לא תמיד אני מצליחה לתקשר איתו, או נותנת לעצמי דרור לשטוח בפניו את כאביי.
יודעת שהוא תמיד פה בהשגחה ואף פעם הוא לא מזמין בייביסיטר במקומו.
אך לפעמים הוא מחליט לעמוד מרחוק בדיוק כמו אימא הנותנת לבנה ליפול כדי שילמד ללכת ואז הילד בוכה וקם, בוכה וקם.
גם אני רוצה לבכות בנפילה, במצוקה, יודעת לקום, לא יודעת לבכות. רק הפנים בוכות ללא דמעות ואישה זרה שואלת לשלומי, לא הצלחתי להיות בהסתרה. אני חשופה.
הלוואי ויכולתי להסתתר תחת שמיכה בכל פעם שמגיע גל גדול שמכה בי את הכאב.
גם אם הכאב רק מדגדג, הוא עדיין מכאיב.
מרגישה הרבה ביקורת עצמית, מרגישה כל כך הרבה ולא נותנת לעצמי לבטא.
ה', הלוואי ואוכל לדבר ושבאמת יקבלו את הדיבור הזה וארגיש מחובקת, רצויה ואהובה.
הלוואי ותספיק לי רק מציאות ה' בעולם ולא אזדקק לכלום או אולי כל מה שאני זקוקה לו כך ה' כיוון לי.
הלוואי ואקבל את הכול בשמחה.
ושהעולם הגדול יכיל ילדה שזקוקה.
;){kind=link}